ישראל צריכה להימנע מהזדהות גלויה עם מתנגדיה הפנימיים של איראן, (קל וחומר, כשמדובר בארגוני טרור סוניים). בה בעת, על רקע האירועים האחרונים, זה הזמן לדרבן את ארה”ב – ומדינות אחרות שחושבות כמוה, – להחריף את הלחץ שהן מפעילות על המשטר האיראני, החשוף יותר מבעבר לביקורת מבית, ולהסביר לעם האיראני את המחיר ההולך וגדל שהוא נאלץ לשלם על שאיפותיהם של מנהיגיו.
המראות הקשים באהוואז מזכירים מתקפות טרור שאיראן, המציגה עצמה כעת כקורבן טרור, יזמה לעתים קרובות או לפחות שיבחה. אלא שהפעם איראן היא השור שננגח בזירה. תגובתה, כולל ירי הטילים ההפגנתי לאזורים שעדיין בשליטת דאע”ש, יש בה כדי להעיד על פגיעה בעצב רגיש. בתוך כך, ההאשמות שהוטחו בסעודיה ואיחוד האמירויות (וכרגיל, גם בישראל…) מוכיחות שמעשי החתרנות ההדדיים בין מדינות המזרח התיכון ימשיכו להסלים, ואיתם מחירה של המדיניות הנוכחית של איראן.
אף שישראל צריכה להימנע מהזדהות גלויה עם מתנגדיה הפנימיים של איראן, ובוודאי לא עם גורמי טרור סוניים רדיקליים, זה הזמן לדרבן את ארה”ב ומדינות אחרות שחושבות כמוה (like minded), להחריף את הלחץ שהן מפעילות על המשטר האיראני. הזעזוע שחולל הפיגוע מאפשר הסביר לעם האיראני את המחיר ההולך וגדל שהוא נאלץ לשלם על שאיפותיהם של מנהיגיו. כמו כן, גם אם ירי הטילים היה בבחינת “תגובה הולמת” בראיה האיראנית, רמת הסיכון לפעולות תגמול שיכוונו גם נגד ישראל הולכת ועולה. יש להגביר את אמצעי הביטחון והמודיעין כנגד ניסיון אפשרי של איראן לתקוף מטרות ישראליות או יהודיות ברחבי העולם.
האירועים שהתרחשו באהוואז ב-22 בספטמבר 2018, כאשר חמושים מחופשים לחיילים טבחו בחיילי משמרות המהפכה האסלמית ובעוברי אורח במהלך תהלוכה צבאית, נראים מוכָרים באופן מצמרר לאלה הוכרים את יום ה-6 באוקטובר 1981. המתקפה שגבתה את חייו של נשיא מצרים אנואר סאדאת, רפורמטור ומשכין שלום, בוצעה אף היא בעיצומו של מצעד צבאי – לציון מלחמת יום הכיפורים, – וגם היא הסתיימה במראות של שפיכות דמים ותוהו ובוהו.
אולם איראן אז (תחת שלטונו של חומייני) לא רק שהריעה לַמעשה, אלא אף קראה לרחוב מרכזי בטהראן על שמו של המתנקש הראשי, אל-איסלאמבולי. זה היה רק אחד מאירועי טרור רבים שהמשטר האיראני עודד ושיבח, ורבים עוד יותר שאותם יזם ישירות באמצעות סוכני המודיעין שלו ומשמרות המהפכה, או הוציא לפועל באמצעות שליחים בשליטתו המלאה, כדוגמת חיזבאללה, או. כעת, על רקע המלחמה המשותפת נגד דאע”ש, ולאחר שזה נטל על עצמו את האחריות למתקפה באהוואז – כפעולת תגמול על חלקה של איראן בסילוקו מעיראק ומסוריה – איראן היא זו שמציגה את עצמה בפני העולם כקורבן של טרור חסר היגיון.
המתיחות בחוזיסטן (או ערביסטן), בין האוכלוסייה הערבית לכובשים הפרסים, שוררת כבר משנות ה-20 של המאה הקודמת. נכון לעכשיו, קשה לקבוע אם מתקפה זו אכן הייתה יציר-כפיו של דאע”ש, כפי שהוא טוען, או מעשה ידיהם של בדלנים מקומיים. כמו כן, מוקדם עדיין לשפוט אם מדובר באירוע נקודתי או בתחילתה של מערכה מתמשכת של טרור, חתרנות ומרדנות מקומית, שעלולה בסופו של דבר להוות איום על יציבות המשטר. איראן מצידה בחרה להגיב בירי מטח טילים חד פעמי לעבר אזורים בגבול סוריה-עיראק שעדדין נתונים לשליטת דאע”ש, ובמשתמע, קיבלה את טענת הארגון כי הוא האחראי לפיגוע.
למרות זאת, עומדת בעינה גם טענתם של האיראנים כי החתרנות בחוזיסטן מנוהלת מטעמן של מדינות מפרץ ששמן לא צויין (כלומר, סעודיה ואיחוד הנסיכויות הערביות). סברה זו אינה לגמרי דמיונית, גם אם לא גורמים אלה הם האחראים למתקפה. במשך שנים גייסה איראן סוכנים ושליחים מרחבי האזור, החל מחיזבאללה בלבנון ועד לחות’ים ובתימן ולכוחות השונים של מיליציות הגיוס העממי (אל-חשד א-שעבי) בעיראק; באחרונה נוספו עדויות לפעילותם גם מול חזית הפוליסריו בסהארה המערבית (שבשלטון מרוקו כיום). גויסו סוכני השפעה וחתרנות גם מקרב השיעים שבסעודיה ובבחריין. לכן, עבור יריבותיה באזור, הרואות עצמן כנתונות תחת איום קיומי, יהיה זה כמעט על-אנושי להימנע משימוש בטקטיקות חתרניות דומות כשהדבר מתאפשר להן.
“עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ, וְסוֹף מְטִיפַיִךְ יְטוּפוּן” (על כך שהִטְבַּעְתָּ אחרים, טָבַעְתָּ בעצמך) אומר התלמוד; וזה הדין גם לגבי חתרנות פנימית ברחבי האזור. במיוחד כאשר טילים מתוצרת איראן פוגעים כבר מזה זמן בריאצ’ ובמטרות סעודיות אחרות. זאת, כחלק מהסכסוך בתימן שבו סעודיה ואיחוד האמירויות משתתפות עם חייליהן בלחימה בשטח, בעוד איראן מחמשת ומאמנת את אויביהן. זוהי מלחמה, וכמעט כל האמצעים כשרים.
כפי שקורה לעתים, איומיה של איראן בנקמה ובהסלמה באים על רקע התפתחויות חשובות אחרות. צוות המשימה האמריקני החדש נגד איראן, שהוקם באוגוסט 2018 ומדווח ישירות למזכיר המדינה פומפאו, עסוק כעת בגיוס תמיכה ערבית לצעדים שהוא מכין לאכיפת הסנקציות, לקראת החלתן מחדש של הגבלות על גישתה של איראן לשווקי האנרגיה. בתגובה על כך איימה איראן בגלוי לשלול גישה זו מכלל הייצואני הנפט באזור, והדגישה את האיום באמצעות תמרונים הפגנתיים של הכוחות הימיים של משמרות המהפכה במפרץ עדן. בעוד הקואליציה האנטי-חות’ית בתימן מהדקת את אחיזתה בחודֵידָה, ובכך חונקת את אחד מקווי האספקה החשובים ביותר של איראן אל שלטון המורדים בצנעא, גדלה והולכת הסבירות שהלחימה תזלוג לעימות רחב יותר בין סעודיה לאיראן.
ישראל היא באמת צופה מן הצד במאבק זה, אך היא אינה ניטרלית. שום פעולת טרור אכזרית כזו אינה לגיטימית, והאינטרס של ישראל הוא להבהיר נקודה זו באופן שיצור תהודה בקרב הציבור האיראני. כמו כן, אין זה האינטרס שלנו לצדד במורדים בחוזיסטן, ובכך לעזור לממשל בטהראן להאשים אותנו שאנו שואפים להרוס ולבתר את איראן. אך בה בעת, כדאי לנו להעביר את המסר, בערוצים הישירים והעקיפים העומדים לרשותנו, שאירוע זה הוא חלק ממגמה רחבה יותר – תגובה מכוערת אך בלתי נמנעת למעשיה החתרניים של איראן עצמה ברחבי האזור ומחוצה לו. זהו חלק מהמחיר העצום, חלקו בדם (כולל האבדות האיראניות בסוריה), וחלקו בדמים – השקעה המוערכת פיננסית בעשרות מיליארדי דולרים, שהעם האיראני שילם וימשיך לשלם עבור שאיפותיו המהפכניות של המשטר בארצו.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
תמונה: Bigstock
- בניית אתרים